יומן המסע של רזי

אוואטר קורה – שם לא סופי

ב2.3.2016 הצטרפתי לקבוצת הריצה של 4fitness .

עד כמה הרגע הזה היה רגע מכונן בחיי אני מניחה שנגלה בהמשך.......

החלטתי לכתוב יומן מסע כזה.......על מה שמתרחש אצלי מכמה סיבות:

1. ליצור אצלי מוטיבציה, מחוייבות והתמדה גדולות יותר – אם אני כותבת יש לכתיבה איכויות של מחשבה יוצרת מציאות וכן עמידה מאחורי המלל שכותבת – ואני אדם שעומד במילתו.

2. פירגון לצוות המדהים שקיבל אותי בלב רחב, לדן שאימץ אותי אישית – על אף שיש לו עוד

עשרות מתאמנים ומתאמנות – כך זה מרגיש – שאני "הפרוייקט" שלו ואני בטוחה שכולם

3. ליצור משהו כתוב, של מישהי שהתחילה מאפס והגיעה והשיגה את מטרותיה וחלומה –

שיהיה משהו כתוב שייתן כוח לעוד אנשים ובעיקר נשים – לבחור בספורט כדרך חיים.

אצלו מרגישים שהוא יעשה הכול עבורם ועבור מטרותיהם.

אז נתחיל,

הצטרפתי לקבוצה.

ברור שהקול הפנימי שלי אמר" וואו, איזה פדיחות....מה עכשיו עם כל המרתוניסטים האלופים האלו?

החתיכות החטובות? ......." החלטתי שאני לא נכנעת לו הפעם, מגייסת מחשבות חיוביות, אמירות

פנימיות חיוביות ושמה את האות ה-7 בא-ב ופשוט עושה מה שיכולה.

דן, יש לו יכולת מופלאה של לא לדבר הרבה ולהגיד את כל מה שצריך – עוד לא נתקלתי באדם כל כך מעורר השראה בתחום הזה.....בהרבה תחומים. חצי חיוך, חצי מילה, מבט חודר בעיניים – ואני מרגישה שאני כבר על קו הסיום של הטריאתלון הראשון שלי.....על אף שבתכל'ס עוד רחוקה לפחות ים משם.....העיקר ההרגשה....הזכות לפגוש מישהו שאני מאמינה בו שייקח אותי את כל הדרך להגשים את מה שאבחר להגשים בספורט הזה של ריצה, שחייה ורכיבה על אופניים.

אז כולו.....עברו 20 יום בדיוק, ימי שני ורביעי בערב אימונים ובין לבין שבתות בבוקר עם הקבוצה

המדהימה. חבורה של אנשים אדירים מלאי שמחת חיים, צחוקים ולב רחב. וגם מדיי פעם

לבד...כשהם רצים להם מרתון וחצי מרתון אני מתמודדת עם 7 הק''מ שלי – אה לא סיפרתי? כן, כבר רצה 7 ק''מ........

דן הודיע לי שאני רצה במרתון זבולון את המקצה של 10.5 הק''מ, אז החלטתי בשבת כאות הזדהות עם הקבוצה הבכירה שרצה את מרתון ירושלים בשישי ובשבת פידלה את כל מה שנשאר

מהאזור...לנסות ולבדוק האם יכולה בכלל לעשות את זה......10 ק''מ.

שינסתי את משפחתי לליווי בטיחותי על האופניים לצידי, בקבוק מים {שהתברר כקטן מדיי ומעט מדיי בדיעבד...} ויצאנו לדרך. סיימתי לראשונה בחיי 11 ק''מ שלמים, בלי שעצרתי , בקצב צב ים שהולך על האדמה אך חושב על הרגע בו ייכנס למים וישחה. כן, לחלוחית של התרגשות התבצבצה בזווית עיני על ההישג ואחכ הייתי גמורה יום וחצי....ככה זה כשצב מים עושה פעילות של 11 ק''מ מחוץ למים, בלי מספיק מים........

אתמול היה אימון, היה כייף. איכשהו הסבל הזה – תמיד כייף.

אפילו אימוני אינטרוולים – שזה סבל גמור – הופכים אצל דן לכייף.

טוב, קוסם – אמרתי כבר? הופך את כולנו למזוכיסטים מאושרים.

הבוקר קמתי קצת חולה...והמחשבה הראשונה שעלתה לי היא "אוי ואבוי מה יהיה עם ריצת הלילה בבית זרזיר???? ומה עם מרתון זבולון???" רק שארגיש טוב , כל השאר יסתדר

עד לפעם הבאה, נשתמע ...ֱ