אוואטר קורה – פרק שני

24.3.2016 יום חמישי 18.30 בערב....

חולה כבר יומיים.

גרם לי להפסיד אתמול אימון בגבעה והיום את ריצת הלילה בבית זרזיר.

ממש חיכיתי לה דווקא – חשבתי לעצמי שזה יהיה מגניב לכתוב על משהו כזה....

במקום...אכתוב על מחלה ובריאות.

אז חולה כבר יומיים....ורק חושבת מתי אחזור לרוץ.....

כנראה שאני באמת במקום הפנימי הנכון.

עוקבת אחריכם בקבוצת הוואטס אפ, הפייסבוק...וחשה כבר געגועים שאני לא שם.

אי שקט כזה ויחד עם זאת יודעת שחייבת להקשיב לגוף שאומר לי לנוח. לנשום. ובעיקר לנגב את האף....

אז ברור שחושבת כבר על מחר....אקום בחמש, שזה בעצם שש עם העברת השעון לשעון קיץ וארגיש כבר טוב – כי חייבת. חייבת לחזור לרוץ. אסור לי לוותר לעצמי. אסור גם ללחוץ יותר מדיי – למצוא איזון. כמו אווטאר קורה – איזון בין ארבעת כוחות הטבע {אש, מים, אדמה ורוח}.

איזון לנשימה, איזון לאדמה ולגוף הפיזי, איזון לרגשות האש ולרגשות המים ואיזון לרוח ולרוחניות.

אז..אבקש לי רק בריאות –ואחכ יגיע בצורה מאוזנת..יש לקוות..כל השאר J שבת שלום. רזי

29.3.16 6.00 בבוקר

אז זהו...שלא קמתי בחמש בבוקר והמשכתי במחלתי שבוע שלם.

חזרתי אתמול לאימון הערב שלנו בפארק בהרגשה של מותשות אחרי יום עבודה ומיגרנה מטורפת על אף ששתיתי הרבה מים. "הנה הגיע משבר מס. 1"........

" טוב ", " היום קל " אמר דן...." בקלילות" .

אוקיי אמרתי לעצמי...נזרום.

כרגיל, אתם כבר יצאתם 15 דקות לפניי, כי תמיד בימי שני אני מאחרת כי מסיימת לעבוד ב19.00, מה שמעניק לי את " הזכות " להיות סיבוב חימום אחריכם יחד עם קצב איטי במיוחד......כזה שאתם מתאמנים לחזור אליו J ואצלי הוא ברגע שאני מרימה את הגוף למה שנקרא – ריצה.

בכל אופן רצתי לי.....ובדרך פגשתי אתכם, חבריי קבוצתי.....שבזמן שאני רצתי " סיבוב ופינגווינים " אתם עשיתם נראה לי איזה 4......אך אמרתי לעצמי – מה שחשוב זה שאני עושה את הטוב ביותר שאני יכולה.

ואז אתם התחלתם לקרות לי – כמה חיוכים, ו"כל הכבוד", ו"תמשיכי", ומילים של עידוד, אפילו אחד מקסים במיוחד....שטרח כמעט ללכת לידי בשביל לומר לי שדווקא אלו שקשה להם, כמו לי, נותנים לו כוח – ישר הרגשתי יותר טוב !!!!!

אפילו כאב הראש התחיל לעבור.

סיימתי את האימון בתחושת אושר אמיתית – פנימית כזו – איך זכיתי להיות בקבוצה ככ מיוחדת של אנשים ככ טובים.

ביום ראשון הייתי בטורניר כדורגל של הבת שלי.

פגשתי שם את מאמנת הריצה הקודמת שלי, מקסימה אמיתית שלא הצלחתי להתאים את עצמי לשעות הקבוצה שלה ועזבתי {בין היתר...}.

סיפרתי לה בגאווה שהצטרפתי לדן. דן קוני.

סיפרתי לה שהקבוצה שאני רצה בה היא לא פחות מ מ ד ה י מ ה !!!!!!

ו....שהאנשים הם אלו שעושים את ההבדל עבור מישהי כמוני שבאמת מתחילה כבטטת כורסא ורוצה להגיע ל...........נו......לחלום שלי.

אז עם הפנים לאימון של רביעי, ומרתון זבולון בשבת.

עם קנאה { חיובית } ואהבה לטריאתלטים שיעשו את טריאתלון טבריה בשישי – יש משהו לשאוף אליו.......

כרגע, הכי חשוב לי זו ההתמדה. לא להישבר. להמשיך לרוץ ובעיקר לחייך ולהודות עליכם קבוצה של אלופות ואלופים – ולאוו דווקא בזכות ההישגים { גם כמובן }....אך בעיקר בזכות איזה מין אנשים.

ועוד מחשבה קטנה בעקבות אחד הפוסטים של דן בפייסבוק.....

חשבתי לעצמי שכששואלים אותי איפה אני רצה אני אומרת אצל " דן. דן קוני !".

זה הזכיר לי " בונד. ג'יימס בונד ! "

ואני בטוחה...שאתם מעלים חיוך קל בזווית הפה ומבינים למה זה מזכיר לי אותו.

אור ואהבה J רזי